תולדות קרית מוצקין 1948 - 1958 

קריית מוצקין - שנות השינוי - 1948 - 1958

מלחמת השחרור הגיעה אל פתחה של הקריה, עוד בטרם הוכרזה המדינה, בפיצוץ שיירת הנשק שיועדה לערביי חיפה. השיירה, שכללה שתי משאיות עמוסות בשני טון חומר נפץ, מאות רובים, אלפי כדורים ועוד, הותקפה ממארב שהניחו אנשי ההגנה בפאתיה הצפון-מזרחיים של הקריה (17.3.1948). בפיצוץ העז, שזעזע את בתי הקריה, הושמד כל הציוד הצבאי והכסף הרב שהובא למימון מלחמתם של ערביי חיפה. בפיצוץ נהרג המפקד הצבאי של חיפה, אל-חונייטי, אך גם נהרגו שני אנשי פלמ"ח, תינוקת שגג הצריף קרס עליה ורופא שנפגע מהרסיסים. עשרה ימים לאחר מכן הותקפה "שיירת יחיעם" שיצאה מנהרייה לקיבוץ הנצור. 47 מלוחמי השיירה נהרגו, בהם רבים מתושבי קריית מוצקין וקריית חיים.

שנה לאחר מכן, ב 21.5.1949, בשבת אחר הצהריים, החריד פיצוץ אחר את הקריה הקטנה: ששה ילדים, בני שמונה עד 12, שיחקו עם פגז נפל והוא התפוצץ בידיהם. חמישה מהילדים נהרגו.  הלוויתם יצאה מבית הכנסת, את הארונות נשאו קרובים, מכרים ומורי בית הספר, ואחריהם הלכו בשורות מלוכדות תלמידי בית הספר, תושבי הקריה, ונציגי כל קריות המפרץ. רחוב בקריה נקרא על שמם: רחוב הילדים.

1. העשור הראשון - בעיות חברתיות במדינת ישראל

העשור הראשון של המדינה הצעירה היה עשור סוער, גדוש ומעצב. בין 1948 ל - 1952 הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל: מ 600 אלף לקרוב למיליון וארבע מאות אלף. עלייה זו בלטה בהיקפה הכמותי, באופייה העממי ובגיוונה התרבותי (גורני, 1986, עמ' 6). קיימים הסברים שונים לריכוזיות הממשלתית שהתפתחה בעשור זה, אולם נראה שהסיטואציה ההיסטורית כמעט שהכריחה את המדינה להיות מעורבת בכל מישור ותהליך, ולהפוך לסוכן הראשי של הכלכלה והחברה הישראלית בעשור הראשון. הגם שהיה הגדול והחזק מכל שאר המגזרים בארץ, לא היה בכוחו של המגזר הפרטי "להרים" את המשא של קליטת העלייה. הוא לא יכול היה להסתדר עם מדיניות ציונית שבמרכזה עלייה המונית בלתי סלקטיבית, שתבעה "לאקלם" מיד את העולים בתעסוקה ולדאוג להם לדיור, חינוך וכו'. על כן הייתה זו המדינה שגייסה את כל האמצעים והכוחות, יחד עם גופים כמו הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים, לשם פעולה מרוכזת בהתמודדות עם האתגרים של התקופה (בן-פורת, תשנ"ט, עמ' 104 - 105). 

העולים ירדו מהאוניות בנמל חיפה, היישר אל "שער העלייה" - מחנה צבאי בריטי שהוסב למחנה מעבר, בו היו אמורים לשהות לכל היותר שבוע לצרכי חיטוי, רישום, בדיקות רפואיות, חיסונים וכו'. מכאן עברו למחנות זמניים, באחריות הסוכנות היהודית, עד שימצאו להם דיור ותעסוקה - ואז ייחשבו לאזרחים. בפועל שהו העולים, עם הזמן,  חודשים ארוכים ב"שער העלייה" ובמחנות הדומים, שהוקמו במחנות נטושים של הצבא הבריטי ברחבי הארץ. בראשית ינואר 1949 ישבו במחנות 28,000 עולים בבטלה מאונס, בצפיפות ובתנאים סניטריים שגרמו למגפות, כשהממשלה מספקת להם מזון באופן מרוכז ע"י מטבחים ציבוריים גדולים. לקראת סוף אותה שנה כבר היו ב 35 המחנות 80-90,000 עולים, שהם שניים מכל שלושה עולים, אחד מכל עשרה ישראלים (שגב, 1987, עמ' 127 - 130).

הממשלה ניסתה לפתור את הבעיה ע"י אכלוס ערים, שכונות וכפרים ערביים נטושים, הקמת מושבי עולים ובניית דיור ציבורי בערים. שרת העבודה, גולדה מאיר, הייתה אחראית, באמצעות אגף השיכון שהוקם במשרדה, למבצע הקמת ה"שיכונים" (בתים בני שתי קומות ובהם דירות בנות חדר, מטבחון ושירותים), ה"בלוקונים" (שורות מחוברות של בתי דירות זעירות) והצריפונים. אולם עד סוף 1949 ניבנו רק 18,000 פתרונות דיור כאלה.

 המצב ההולך ומחמיר במחנות, שאף עורר חשש שיסכן את יציבות המשטר, הוביל במרץ 1950 את הממשלה לאמץ את תוכניתו של לוי אשכול להקים "מעברות" - ישובים זמניים מאוהלים, "בדונים" או "פחונים", לעולים שלא מצאו פתרון אחר. עד אמצע 1952 הוקמו יותר מ-120 מעברות וכפרי עבודה (שיושביהם הועסקו בעבודות יזומות) ברחבי הארץ. יושבי המעברות כבר נחשבו לישראלים לכל דבר, שאינם באחריות הסוכנות היהודית, ועל כן היו צריכים לפרנס את עצמם. המבוגרים יצאו  לעבודה והילדים - לבתי הספר. כל מי שיכול היה - עזב את המעברה תוך מספר שנים, ונותרו בה מבוגרים, מקרים סוציאליים, קשיי הסתגלות וכדומה. ב-1952 חיו במעברות - בתנאים קשים, ללא תשתיות נאותות ובדלות מנוולת - 250,000 נפש (שם, עמ'  130 - 140).

אנשי הישוב הוותיק נתמלאו חששות מגל העלייה הלא-סלקטיבית, שמא המורשת החברתית והתרבותית של היישוב היהודי בארץ הולכת ונהרסת. חששו מאוריינטליזאציה ולבנטיזאציה, פחדו מהמאפיינים הסטריאוטיפיים של יוצאי העדות השונות, התריעו על אובדן הערכים (ליסק, 1986, עמ' 7-8). הקמת המעברות הייתה מלווה בעימותים עם אנשי הרשויות המקומיות, כיוון שאנשי מחלקת הקליטה של הסוכנות השתלטו על שטחים ריקים ללא תיאום עם גופי התכנון. המעברות היו לנטל כלכלי על הרשויות המקומיות כיוון שצו סטאטוטורי (מ1951) הטיל עליהן לדאוג למעברה, שבדרך כלל הוקמה בשטחן ללא הסכמתם. היה גם חשש שתושבי המעברה ישנו את שווי המשקל הפוליטי המקומי. העיריות הגדולות נאבקו פוליטית ומשפטית נגד הקמת מעברות בשטחן והן נדחקו אל הערים והמועצות הקטנות והחלשות יותר (פלזנשטיין ושחר , 1986, הכהן, 1994, עמ' 253 - 262) .

מ-1952 החל תהליך של הקטנה וחיסול המעברות. רבות הפכו לעיירות פיתוח, אחרות לשכונות פרברים או למושבים חקלאיים. אולם כתופעה נותרו בישראל מעברות עד שנות השישים, מאכלסות אוכלוסיית סעד שלא יכלה להיחלץ מהן. ב-1963 עדיין חיו 15,300 ישראלים במעברות (קצ'נסקי, 1986). 

הגרעון במאזן התשלומים של המדינה הצעירה עמד על 220 מליון דולר, שיעור האבטלה היה 14%. באפריל 1949 הודיע ראש הממשלה בן גוריון לכנסת על מדיניות חדשה שמטרתה התמודדות עם "הקשיים העצומים והאיומים" הצפויים למדינה בבואה לבצע בבת אחת את שלוש המשימות שלפניה וכל אחת מהן "קשה כמעט מנשוא": בטחון, קליטת עלייה ושמירה על רמת חיים נאותה. שר האספקה והתקצוב, דב יוסף, פירט אחריו את המדיניות שזכתה לשם "צנע": נקבע תפריט מזונות רציונאלי וצנוע, שרק הוא יעמוד לרשות הציבור, שיוכל לקבלו תמורת תלושים שיחולקו ע"י המדינה, וייאסר כל יבוא של צרכי מותרות... פרט למצוקה קשה, רמת חיים נמוכה, תורים ארוכים, בירוקרטיה מפותחת, מנגנון פיקוח ו"שוק שחור", יצרה המדיניות החדשה רמה חדשה וקיצונית של ריכוזיות בכלכלת המדינה. המדינה לא רק שלטה במחירים אלא גם ביבוא ובייצור, בהובלה ובאחסון, בחלוקה ובתכנון. הכנסת דנה בסוגיות קריטיות כגון טעמה של המרגרינה, גודלו של דג סביר, התקציב לזוג טרי לסדינים ולציפיות, מספר החיתולים הדרוש ליום, מחירה של מטלית וכו'. מדיניות הצנע עוררה זעם והתנגדות שסיכנו בבחירות לכנסת השנייה את שלטון מפא"י- הציונים הכלליים קיבלו 16% מהקולות והשלישו את כוחם. בפברואר 1952 הונהגה מדיניות כלכלית חדשה, בוטל משרד האספקה והקיצוב  וגם העלייה נרגעה: ב-1953 הגיעו רק 10,000 עולים. משטר הפיקוח והקיצוב נמשך בעוצמה מוחלשת והולכת עד לפברואר 1959, אז הכריז רשמית שר האוצר, פינחס ספיר, על תום תקופת הצנע (שגב, 1987, עמ' 280 - 305, וכן: נאור , 1986).

בשנת 1952 נחתם הסכם שילומים בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה, שבו התחייבה האחרונה לשלם למדינת ישראל כ-880 מליון דולר במשך 12 שנים. כמו כן התחייבה גרמניה לשלם פיצויים אישיים ליהודים שנפגעו ממדיניות המשטר הנאצי. חלק מתשלומים אלה התגלמו בתשלומי פנסיות  ורנטות, הרוב ניתנו כמענקים חד פעמיים. בשנים 1957 - 1964 קיבלו כשליש ממשקי הבית בישראל פיצויים אישיים חד פעמיים. ממוצע הרנטה למשפחה היה 2,400 לירות, והכנסתם השנתית של המקבלים, כולם עולים חדשים, כולם מאירופה, היה גבוה מזה של כלל האוכלוסייה בישראל. רבים ממקבלי הפיצויים ניצלו את הכסף ליציאה מהמעברות (ומהקיבוצים), לרכישת דירות וליצירת בסיס כלכלי: בית קפה, בית מלאכה, חנות, משרד וכו' (בן פורת, תשנ"ט, עמ' 117 - 118). נוצר דור חדש של מעמד בינוני ופער כלכלי בין יוצאי אירופה לבין השאר.

2. שינוי דמוגרפי בקריית מוצקין

בינואר 1949 נפתחו שערי המחנות בקפריסין. מידי יום הגיעו לארץ 1,000 עולים (הכהן, 1994, עמ' 81). גלי העלייה ההמונית כבר הגיעו אל קריית מוצקין - עד ינואר כבר נקלטו בקריה 750 משפחות עולים. במחנה הבריטי הנטוש שהשתרע מזרחית לרח' יעל שוכנו בינואר 1949 עולים חדשים בבונקרים ובסיליקטים. ברח' יעל 24 היה שער גדול שעד אליו היו מביאים בכל בוקר את הלחם והלבן, הירקות והשימורים שקיבלו העולים. העולים היו שופכים מיד את הלבן שלא היה טעים להם, והשכנים הותיקים זעמו, כי הם וילדיהם היו חיים על לבן... משניבנו שיכוני העולים ברחוב הילדים, "הבלוקונים", הועברו כל יושבי המחנה אליהם והמחנה חוסל.

האגודה השיתופית וארגון המעמד הבינוני, בעידוד ומימון הממשלה, בנו שיכונים לעולים החדשים- "בתי השבים". בסמוך לקריה נבנו שכונות עולים: שיכוני רסקו, פנטגון, "רומבואיד", שכון עולי מרכז אירופה וצ'כיה. כל אלה סופחו עד 1951 אל המועצה המקומית. אולם את שיכון "עמידר" על 240 המשפחות שבו, חלקן ניצולי שואה, סירבה המועצה לקבל לרשותה. היא נענתה לבקשת "עמידר" לספק לשכונה מים, לפנות את האשפה ולקלוט את הילדים בבית הספר, אולם סירבה לספח את השכונה לקריה. הסיבה, כמו בויכוח עם תושבי שכונת הצריפים: תושבי השכונה היו "מפא"יניקים", חברי הסתדרות העובדים, שהיו עלולים לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים במועצה. תושבי השכונה התארגנו ופתחו במאבק, בתמיכת ההסתדרות ומפא"י. ראש עיריית חיפה, אבא חושי, ניסה לשדל את התושבים להסתפח לעירו, כפי שעשו תושבי קריית חיים וקריית שמואל. ותיקי הקריה חשדו בו שוב שהוא מנסה לכתר את הקריה כדי לבלום את התפתחותה ואולי אף על מנת לספחה לחיפה. הנושא הגיע עד לישיבת הממשלה ושר הפנים, ישראל רוקח, נשלח בתחילת 1952 לשדל את נשיא המועצה, גרושקביץ, לקבל את השכונות הצפוניות למועצה המקומית. גרושקביץ נאלץ להסכים, אך עד 1958 לא קיבלו תושבי השכונה ושכונת הצריפים מעמד שווה בקריה.   

בצפון-מערב הקריה נבנתה מעברה - קורדני ב': שכונה מרובעת של צריפונים ואזבסטונים צפופים, שעד מהרה נבנו בה הרחבות מאותרות מפחים, קרשים, ברזנטים, אזבסטים וכו'. במעברה שכנו עולים שלא הצליחו לחלץ את עצמם לדיור טוב יותר. המועצה הייתה צריכה, בהוראת משרד הפנים (הכהן, 1994, עמ' 241 - 246), לספק לתושבי המעברה שירותים מוניציפאליים. העולים היו פונים במשך שנים לראש המועצה בבקשות חוזרות ונשנות לדיור קבע.  רק    ב 1965 החלה העברת תושבי המעברה לשיכונים.

עד סוף 1950 מנתה הקריה, שב-1947 מנתה כ-3,000 נפש -  6,500 תושבים. ב 1954 היו בה 10,000 תושבים...

3. שינויים פוליטיים ומהפך

ב 1950 התקיימו לראשונה בחירות למועצה המקומית תחת ריבונות ישראלית. חמש מפלגות גדולות התמודדו על קולות הבוחרים: ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל שסימנה "א", החזית הדתית שסימנה  "ב", תנועת החירות מיסודו של האצ"ל - "ח", מפלגת הפועלים המאוחדת ובלתי מפלגתיים בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י - "מ", למען קריית מוצקין עצמאית - "צ". בראש הרשימה האחרונה עמד ראש המועצה המכהן, גרושקביץ, והוא שזכה ברוב הקולות.

בספטמבר 1951 מחריף המשבר בין המועצה לארגון המעמד הבינוני בחיפה ולאגודה השיתופית: הארגון התלונן על פרסום כוונה של המועצה המקומית לרשום מועמדים לשיכון חדש בלי תיאום עם הארגון.  גרושקביץ, בטוח במעמדו הפוליטי, מחליט לצאת לקרב מכריע. כבר ב 1942 יצא נגד ארגון המעמד הבינוני, וטען, בישיבת מועצה כי: "קריית מוצקין היא פרה חולבת בשביל הארגון. אין לנו כל תועלת מן הארגון. הם מקבלים סכומים ענקיים מכל חבר חדש...ולנו אין כלום מהם. " החבר שמואלי הציע ב 1943 לייסד ארגון בשם "ארגון המעמד הבינוני בקריית מוצקין", אלא שאז לא היה לגרושקביץ מספיק כוח. כעת הוא עונה לארגון המעמד הבינוני במכתב תקיף כי "המועצה המקומית, כגוף נבחר, אינה נוהגת למסור דו"ח על פעולותיה אלא למשרד הפנים ולמבקר המדינה, שהם המוסדות היחידים שהמועצה נמצאת תחת בקרתם ופיקוחם". במקביל הוא מחפש דרך להפטר סופית מהארגון: הוא פונה אל הסתדרות הציונים הכלליים, שוטח בפניהם את השתלשלות העניינים ההיסטורית ומבקש עזרה:

     "...יחד עם ציון העובדות השליליות עלינו להדגיש כי ארגון זה עשה בזמנו גדולות לפתוח קריית מוצקין...אבל פעולות העבר אינן יכולות לכסות על השגיאות הפטאליות הנעשות מדי יום ביומו ומזיקות למטרה שהציבו ראשוני הקריה....עיקר כוחו של ארגון המעמד הבינוני נובע מהקשר לקק"ל...אם יבוא גוף מוכר אחר(כמו הסתדרות הציונים הכלליים, ר.ל.) אשר ידע לשמור על האינטרסים של אנשי המעמד הבינוני ... ויבטיח את המיון הנכון של המועמדים לשכון בקריית מוצקין, יתכן כי יהיה מקום לדבר (עם הקק"ל ר.ל.) על העברת הפונקציות שנמסרו לארגון ...לגוף כזה...  רק בדרך זו אפשר יהיה לבטל את המצב המשונה של תלת-שלטון הקיים בקריית מוצקין...

לאחר חודש ימים פונה גרושקביץ אל אגף בקרת הרשויות המקומיות במשרד מבקר המדינה בדרישה לפרק גם את האגודה השיתופית "בעיקר כשבזמן האחרון חורגת אגודה זו מתפקידיה שהוגדרו לה ע"י רושם האגודות כמוסד כלכלי ומתנהגת למעשה כ"וועד המושבה"".  לאחר חודש פנו 191 חברי האגודה בעצומה לרושם האגודות בבקשה לערוך חקירה על פעולות האגודה. החותם הראשון על העצומה היה גרושקביץ.

גרושקביץ מפגיז את משרד הפנים במכתבי תלונה, עד שמשרד הפנים מנסה לקיים תהליך פישור. באי כוח המשרד נפגשים עם גרושקביץ ואחר כך עם נציגי האגודה שמתלוננים על ראש המועצה: "האיש הזה הוא חולה, הוא רוצה להיות הכל, האיש הזה השתמש בכספי האגודה...לצרכי תעמולת בחירות". נציגי המשרד דווקא מתרשמים אחרת: "לולא היינו נפגשים עם מר גרושקביץ הייתי חושב שאתם פה סניף של המועצה. אתם נותנים אישורים לבניין, רוצים לבנות מרכז מסחרי, נותנים הקצבות - כל אלה שירותים מוניציפאליים !!"

במכתב ששלח בראשית 1953 אל שר הפנים, מונה ראש המועצה את המניע לדרישתו החוזרת לפירוק האגודה השיתופית:

"האגודה אינה מסתפקת בתפקידים הנובעים מעצם אופייה המשפטי ושהוגדרו בהוראותיו של רושם האגודות השיתופיות, היינו תפקידים של מוסד כלכלי שאינו מטפל בכל עניינים מוניציפאליים. האגודה הצליחה לנצל את קשריה עם הקק"ל ושילבה את עצמה כגורם מכריע בין הקרן (הקיימת), בתור בעלת המגרשים שבקריה, לבין המעוניינים ברכישת זכויות החכירה לשם בנייה. נוצרה שיטה לפיה נפתחת הדלת לקק"ל אך ורק לבעלי כרטיס כניסה שנרכש בקופת האגודה".

אולם הן קק"ל והן רושם האגודות ומשרד הפנים, המופגזים במכתבי תלונה הדדיים ומנסים לקיים פגישות פישור וגישור, מבינים כי העניין הוא אחר:

"הריב בינו בתור ראש מועצה עם רוב אזרחי לבין האגודה שפעם היה ראשה הוא ישן נושן אבל מר גרושקביץ טועה אם הוא חושב שמשרד הפנים יכול להכריח את רושם האגודות לפרק אותה". "הסכסוך בין האגודה השיתופית קריית מוצקין לבין המועצה המקומית (או היו"ר שלה) - ארוך ומייגע ואינו חסר נימה אישית וגם פוליטית. אני ממליץ שאנו נסיר ידינו מסכסוך פנימי זה".

לכאורה, הויכוח הוא על שמירת אופי הקריה. למעשה זהו קרב פוליטי.  במכתב ציני למשרד העבודה "מלשינה" סיעת ההסתדרות שאין בקריה צורך בתקציב לעבודות ציבוריות המיועדות להקטנת האבטלה. זאת כיוון שאין בקריית מוצקין דאגות של מעברות, קליטת עליה וכו'. הדאגה היחידה שיש לאנשי המועצה המקומית היא רק איך "לשמור על צביונה המיוחד של קריית מוצקין, צביון ההתבדלות וההתנכרות מאז ומתמיד".

האמת הייתה שהקריה אכן פתחה את שעריה וקלטה הן את השכונות החדשות והן את התושבים - בלי לדקדק בזהותם הפוליטית. לכך היה מחיר. היריבים ההיסטוריים, אנשי מפא"י וההסתדרות, הגבירו את כוחם הפוליטי. הקרב ניטש בכל החזיתות: הנהלת המועצה מייעצת להורים למנוע מילדיהם את ההשתתפות בפעילות "הצופים" שפלשו לחצר בית הספר, (לאחר פירוק שבט צופי ביה"ס) כיוון ש: "מדריכי צופים אלה מביאים את הילדים התמימים לעשות עבירות על החוק בזה שהם מניפים את הדגל האדום על תורן ביה"ס שהוא ממלכתי, וגורמים לחילול שבת".

בבחירות 1955 ניצח גרושקביץ וסיעתו, הציונים הכלליים. אלא שהפעם כמעט ולא נבחר לתפקיד על ידי המועצה. בישיבת המועצה ב 11.9.1955 קיבל 5 קולות, כמו יריבו, נציג ההסתדרות. בהשפעת נציג הפרוגרסיביים, מר ז'ק, שהיווה לשון מאזניים, נאלץ גרושקביץ להתבסס על קואליציה מקיר אל קיר על מנת להיבחר. מר ז'ק נבחר לגזבר הקריה ובמקומו נכנס להנהלת המועצה נח עלוני. השנתיים הבאות היו שנים קשות של שיתוק, סכסוכים, עימותים והאשמות הדדיות במועצה. ב 9.1.1958, בישיבה מיוחדת אותה נאנס לקיים, הודח גרושקביץ מראשות המועצה, לאחר 16 שנות שלטון. לאחר שהסתכסך עם ארגון המעמד הבינוני והאגודה השיתופית - תש כוחו הפוליטי. "לא נשיאות הייתה לי אלא עבדות" אמר בנאום הפרידה שלו, אך הבטיח שבבחירות הבאות "הציבור יגיד את דברו". שלושה ימים אחר כך נבחר נח עלוני, לשון המאזניים הפרוגרסיבית, לראשות המועצה. עלוני, יליד פולין (1911) שעלה ב 1933, מילא תפקידים זוטרים בישובים חקלאיים שונים ברחבי הארץ, עד שהתקבל לעבודה בסוכנות היהודית ב 1948. הוא כיהן כראש מועצה שנה וחצי, עד לבחירות ב 1959. בבחירות אלו גרפה מפא"י 36% מהקולות, גרושקביץ והציונים הכלליים - 22%, עלוני והפרוגרסיביים - 11.5%. לראשות המועצה נבחר נציג מפא"י, משה גושן, יליד פולין (1921), חניך גורדוניה, שעבר את השואה בגטו, באושוויץ' ובמחנה עבודה. לקריית מוצקין הגיע כעולה חדש ב 1949, כפקיד ב"תנובה", אך עם ניסיון רב בפעילות תנועתית ופוליטית. הוא עתיד היה לעמוד בראש קריית מוצקין, כראש מועצה וכראש עיר, 25 שנים רצופות, עד למותו הפתאומי בשנת 1984.        

אחד הצעדים הראשונים של גושן כראש מועצה היה פנייה אל האגודה השיתופית קריית מוצקין בקריאה לאחד כוחות וכספים, כדי לעמוד באתגרים הגדולים. גושן היה נציג מפלגת השלטון ובעל קשרים אישיים עם רבים מראשיה. עד 1960 הושלם פירוקה של האגודה והעברת נכסיה לבעלות המועצה המקומית. ארגון המעמד הבינוני גם הוא התפוגג משהובהר חוסר הרלבנטיות שלו.

לסיכום:  המעבר משלטון המנדט לריבונות, המלחמה הקשה בתולדות המדינה, העלייה ההמונית והמגוונת, המצב הכלכלי הקשה - כל אלה עיצבו את העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל. קריית מוצקין, למרות מאמציהם ההיסטוריים של פרנסיה, לא הייתה אי בודד, ונאלצה אף היא להשתנות. אי אפשר היה לסרב להשתתף במאמץ הלאומי של קליטת העלייה, וזה נגד את המדיניות של סלקציה בקבלת תושבים חדשים לקריה. חומות הבידול קרסו. השינויים הדמוגרפיים יצרו סתירה בין המבנה הארגוני של היישוב לבין אוכלוסייתו, הגדלה והמתגוונת. המעבר השלטוני, מאריה לייב גרושקביץ, פקיד הבנק המהודר, המקפיד בחליפתו ובלשונו ודורש שיכנוהו "נשיא המועצה", למשה גושן, העולה החדש, המפא"יניק, האפור והעילג, סימל את הפיכתה של הקריה משכונת המעמד הבינוני לשכונה פועלית. הקריה פתחה את שעריה בפני כל אחד, קלטה עולים רבים והתפתחה במהירות. מפרבר מהוגן של בתים צמודי קרקע, הטובלים בירק גינותיהם, הפכה לשכונת פועלים, עם שיכונים אפורים, אנונימיים וזהים. משכונה הומוגנית של יוצאי מזרח אירופה מסורתיים, לאוכלוסיה מגוונת, שרובה עולים חדשים, יוצאי שואה ויוצאי ארצות ערב. מישוב-שינה, שרוב תושביו מתפרנסים בחיפה, למרכז מסחרי תוסס לתושבי הקריות כולן.